נואיבה, חצי האי סיני

יום ההתרסקות

מד העומק של יונתן הראה עשרים מטרים, והוא הבין שנותרו לו דקות ספורות לממש את תוכניתו. הוא חבט בסנפירי הצלילה מעלה ומטה בעצבנות, חולף על פני הנוף התת־ימי המשכר, שבימים אחרים היה בוודאי מסב לו רוגע. להקת דגי חליל כסופים־כחולים טסה מעליו; סוסון ים קטן שוטט מתחתיו והסתתר בשונית האלמוגים. יונתן הבחין בכל אלו בזווית העין, אבל היה מרוכז יותר בקופסה הקטנה שמישש בידו הימנית. הקופסה הייתה מחוברת בשרוך דק לחליפת הצלילה שלו, ליתר ביטחון, אבל כף ידו הקפוצה אחזה בה בחוזקה, לא מאפשרת לה שום חופש תנועה.

שירלי, לעומת זאת, שייטה לפניו בנינוחות, בתנועות עגולות ושלוות. צב ים ירקרק הופיע מעבר לסלע, והיא הצביעה עליו בהתרגשות. עלי, המדריך, התקרב אליהם; שׂערו הארוך נמתח לאחור, חושף את עורפו המקועקע, בעוד זרועותיו השריריות מתמרנות את גופו בתנועות מדויקות בין האלמוגים. יונתן ניסה לייצב את עצמו בין שניהם בתנועות מגושמות; עלי חייך אל שירלי, הרים את אגודליו בהתפעלות, ולאחר מכן נעצר לבדוק משהו במחשב הצלילה שלו.

זהו זה, חשב יונתן. עכשיו.

הוא סימן לשירלי שתתקרב אליו.

שירלי המשיכה לצוף במקומה, שומרת על שיווי משקל באותו עומק, והביטה בו במבט מבולבל.

יונתן הושיט קדימה את ידו הימנית, זו שאחזה בקופסה הקטנה.

שירלי המשיכה לבהות ביונתן; המסכה שלה החלה להתכסות באדים. היא הביטה לכיוון הקופסה, אבל לא היה ברור אם היא בכלל רואה אותה.

בתנועה עדינה וזהירה פתח יונתן את הקופסה; הטבעת הייתה בפנים, מוחזקת ביציבות על ידי תופסן פלסטיק, שהגן עליה מפני הזרמים. שירלי הביטה המומה – משקפת הצלילה שלה מופנית כלפי יונתן, כלפי הטבעת, ואז שוב כלפי יונתן, שקיווה לראות חיוך על פניה; אבל מאות בועות קטנטנות, שיצאו מווסַת הצלילה שלה, הסתירו את פיה.

לא משנה, חשב יונתן – הוא עבר את נקודת האל־חזור. הוא תפס בשתי אצבעותיו את הטבעת ושלף אותה בעדינות מהקופסה. הוא התקרב לשירלי, מראה לה את הטבעת ומצביע על ידה, שזזה לצד גופה בחוסר נוחות, מתעלמת ממנו.

יונתן הבין שעליו להתקרב אליה עוד, ושירלי הזיזה את ידה לכיוונו. הוא קירב אליה את הטבעת, אבל במקום שידה תפגוש את אצבעותיו, היא התנגשה במרפקו. יונתן הסתכל עליה, מנסה להבין מה פשר התנועה הלא צפויה, אבל זרם חזק של בועות הסתיר את פניה לגמרי. לפתע הרגיש יונתן בקצה ידו, שעדיין גיששה בין הבועות כדי לפגוש את אצבעותיה של שירלי, חבטה חזקה; זה היה סנפיר הצלילה של שירלי, שמסיבה כלשהי בעטה באותו רגע ברגלה למעלה ולמטה. בשבריר שנייה הבין שהטבעת נשמטה מידו. הוא הפנה את ראשו למטה, אולי יספיק להצילה. הוא ראה אותה שוקעת במהירות, מנצנצת לרגע חולף בקרני השמש המעטות שהצליחו לחדור לעומק עשרים המטרים. יונתן הפנה את גופו כלפי מטה והוציא מייד אוויר מריאותיו, כדי שיוכל לצלול מטה ולהשיג את הטבעת. אך בטרם הספיק לזנק, הרגיש בעיטה נוספת. הטבעת צללה ונבלעה סופית במצולות. יונתן הרים מבט המום לעבר שירלי, אבל ענן של בועות הסתיר אותה כעת לגמרי. מבולבל לחלוטין, הוא ניסה להתקרב אליה, אבל ראה שהיא מתרחקת ממנו ושוחה הלאה, לעבר עלי – שבינתיים זינק וצלל לכיוונה כטורפדו, עד שנצמד אליה בגופו ותפס אותה בזרועותיו. מתעלם מצבר הבועות הענקי, שלף עלי את צינור האוקטופוס – וסת הנשימה הרזרבי שלו – ממקומו המאובטח בווסט הצלילה, הוציא מפיה של שירלי את וסת הנשימה שלה, שזרם מסחרר של בועות המשיך לצאת ממנו, ותחב במקומו את נשכן האוקטופוס שהיה מחובר למכל האוויר שעל גבו.

שירלי חזרה לעצמה באופן מיידי. היא הפסיקה לפרפר בידיה וברגליה וחזרה לשיווי משקלה, מביטה בעיניו של עלי דרך משקפתה, שבהדרגה פחתה שכבת האדים שכיסתה אותה. המדריך הביט בעיניה בחזרה והניף את אצבעו בסימן המוסכם – הכול בסדר?

שירלי הביטה בעלי בהקלה והרימה את אצבעה – כן, עכשיו הכול בסדר. לאחר החלפת הנהונים נוספת הפנה עלי את מבטו לעבר יונתן והצביע למעלה: זהו, יוצאים. הצלילה מסתיימת ברגע זה.

עלי תפס את ידה של שירלי בידו והחל לעלות. שירלי, צמודה לעלי, ועדיין מוקפת בענן של בועות, טיפסה כשפניה מופנות לפניו של עלי. יונתן עלה בעקבותיהם ועצר איתם לחניית הביניים בעומק שישה מטרים. הוא הביט בשירלי ובעלי החבוקים והמתין שתעבורנה שלוש הדקות – הארוכות בחייו, כך הרגיש – שנדרשו על פי הוראות הבטיחות.

לבסוף עלו שלושתם אל פני המים, ועלי הוריד את מסכת הצלילה שלו. שירלי, שכעת יכלה סוף־סוף להוציא מפיה את וסת הנשימה של עלי, נשמה לרווחה.

״הייתה לך דליפה בצינור הלחץ הנמוך!״ אמר עלי לשירלי בפסקנות. ״לכן לא יכולת לנשום כמו שצריך. תקלה כזו מחייבת הפסקה מיידית של הצלילה. אבל לא נורא, היינו קרובים מאוד לסיום, בכל מקרה.״

שירלי הנהנה לעבר עלי, עיניה הרטובות מדמעות מכירות לו תודה.

עלי הפנה את מבטו אל יונתן.

״אבל אני לא מבין,״ אמר עלי בקול מאשים. ״היית צמוד אליה, לא שמת לב שיש לה בעיה? היא לא יכלה לנשום. הדליפה הייתה מאוד בולטת, זה מה שגרם לכל הבועות. היית אמור לשלוף את האוקטופוס שלך מייד.״

״אני... לא ידעתי...״ מלמל יונתן אל שירלי ואל עלי כאחד. הוא חש כל כך מטופש. איך, לעזאזל, לא הבין את הסיטואציה? בת הזוג שלו הייתה זקוקה לו. היא הייתה בסכנת חיים. והוא, במקום לעזור לה, רק בהה בה וניסה לתפוס את טבעת האירוסים. בעצם... האם בכלל הבחינה בטבעת? האם הצעת הנישואים שלו, שאותה תכנן זמן רב כל כך, התרחשה בכלל? הוא גישש במבטו אחר עיניה של שירלי, אבל הן לא סיפקו לו תשובות. היא מצידה התבוננה בו לרגע קצר במבט שנראָה לו מאוכזב, ואז חזרה להסתכל לכיוונו של עלי.

״מכאן... חוזרים אל החוף בשחייה?״ שאלה את המדריך.

״כן, ברגע שתגידי שאת מרגישה מספיק טוב בשביל להמשיך.״

״אני מוכנה,״ השיבה מייד, ובלי להביט ביונתן. ״בוא נשחה לחוף בבקשה.״

❆❆❆

״אני מצטער...״ אמר יונתן לשירלי במבוכה, והשתתק. הוא הביט בצמות הדקות של שׂערה החום, שחלקן התפרקו במהלך הצלילה, ובנמשים שהשמש של סיני הוסיפה לה על האף.

״לא הבנתי שיש לך בעיה במערכת הנשימה,״ המשיך. ״לא הייתי מרוכז באותו רגע, כי, אה...״

״כי היית עסוק בלהציע לי נישואים,״ השלימה אותו, בשקט, בחיוך עדין.

הם ישבו כעת לבדם על מחצלת גדולה, מתחת לסככת קש, זה לצד זו. בין הסככה לים הפרידו רצועה רחבה של חול סלעי ושני גזעים של דקל דום, מסתעפים משורש משותף שצמח בחוף הים, צמרותיהם הגבוהות מתנועעות קלות ברוח. ציוד הצלילה היה מונח על המחצלת, לידו שולחן נמוך שעליו קנקן לימונדה. חליפות הצלילה של שניהם היו פתוחות בפלג הגוף העליון, מאפשרות לרוח הנעימה של שעת אחר הצהריים לצנן את גופם הרטוב המכוסה במלח.

״אז הבנת.״ יונתן חייך אליה בחזרה.

״כן,״ השיבה, ״אומנם הרגשתי שאני, אה... נחנקת... ובקושי ראיתי משהו... אבל כן, שמתי לב לטבעת. וראיתי שהיא נפלה. אני מקווה שהיא לא הייתה יקרה מדי.״

״אה... לא, אל תדאגי לגבי זה,״ אמר בשקט. הטבעת דווקא עלתה לו הון תועפות. ״זה ממש לא חשוב עכשיו. מה שבאמת חשוב זה שאת בסדר.״

שירלי תפסה את ידו בידה.

״יונתן,״ אמרה לו בקול רועד, ״תקשיב, הצעת הנישואים שלך הייתה הדבר הכי יפה והכי רומנטי שמישהו אי־פעם עשה בשבילי. הדבר הכי יפה שמישהו אי־פעם יעשה בשבילי, כנראה.״

יונתן הביט בפניה. עד אותו הרגע, כרסם בו הספק. אבל המילים שאמרה, והאופן שבו אמרה אותן, איששו לו את מה שהבין עוד לפני תחילת השיחה.

״אז התשובה שלך היא לא.״

שירלי הביטה בעיניו.

״אני מצטערת,״ אמרה, תוך שהיא מנידה בראשה קלות. ״זו לא אשמתך. אתה עשית הכול כמו שצריך. סיימת את הלימודים, יצאת לחופשה בסיני, תכף בטח תתקבל לאיזו חברת טכנולוגיה, תרוויח משכורת יפה... אתה לגמרי על המסלול הנכון.״

״אממ...״ אמר יונתן, ״חשבתי ששנינו על המסלול הזה יחד.״

״גם אני חשבתי ככה,״ אמרה שירלי, ״אבל בזמן האחרון אני כבר לא בטוחה. אני לא יודעת אם אני רוצה להיות באף מסלול. אצלי בראש הדברים פחות מסודרים מאשר אצלך. אצלך הכול לפי הספר, הכול... קצת... צפוי. ואני בכלל לא יודעת מה אני רוצה לעשות אחרי חופשת הסמסטר הזאת, אם אני בכלל מרוצה מהמקצוע שבחרתי ללמוד. אני לא יודעת בכלל באיזו מדינה אני רוצה לחיות. אני אוהבת אותך, באמת. אבל אני מרגישה... שאני עדיין רוצה לנסות דברים.״

יונתן לקח לגימה ארוכה מהלימונדה שלו. הוא הרגיש את ראשו מסתחרר. ניכר בדבריה של שירלי שחשבה עליהם הרבה לפני שאמרה אותם. כנראה חזתה מראש את הצעת הנישואים והכינה את תשובתה מבעוד מועד.

האומנם הוא אכן צפוי כל כך?

הם הביטו שניהם, בלי ליצור קשר עין זה עם זו, אל עבר הים המתכהה בשקיעה. באופן לא נוח, הם ידעו, יהיה עליהם להעביר יממה נוספת זה במחיצת זו. מוטרד ונבוך, יונתן קם ממקומו וניגש לאסוף את ציוד הצלילה שלו. שירלי עשתה כמוהו. הם צעדו בשתיקה לעבר מבנה המועדון, וכשהגיעו, החלו לפרק את מה שיכלו ולהניח על הדלפק שמיועד לכך. בשלב זה ציפו שיופיע אחד העובדים, ייקח מהם את הציוד ויחזיר להם את התיק האישי משמירת החפצים.

״אה... סליחה?״ קרא יונתן אל תוך חלל המועדון, לאחר כשתי דקות של המתנה. ״יש שם מישהו?״

הוא הציץ פנימה, ולא ראה איש בפנים. כעת שם לב שהמתחם כולו היה שקט מהרגיל. בשעה זו כבר לא היו צלילות; נותרו רק כמה חבורות של צעירים שישבו על מחצלות במרחק־מה מהם. נראָה שהם מרוכזים מאוד בטלפונים שלהם, גוללים באצבעותיהם ללא הרף ומדברים זה עם זה בהתרגשות. אבל יונתן ושירלי היו רחוקים מכדי לשמוע את תוכן השיחות.

״סליחה, יש כאן מישהו?״ הפעם זו הייתה שירלי שהציצה פנימה מבעד לדלפק בחוסר סבלנות.

״הלו?״ צעק יונתן כששוב לא הגיע מענה.

״אולי... פשוט ניכנס בעצמנו, ו...״

בטרם המשיך את דבריו, הופיע אחד מעובדי המקום, בחור צעיר וכהה עור. הוא החזיק בידו טלפון, ועיניו היו שקועות במסך. לאחר רגע נוסף הרים סוף־סוף את עיניו מהמכשיר ופנה אל הזוג.

״אני מתנצל שלא שמענו אתכם,״ אמר, ״יש טלוויזיה בחדר הפנימי, וכל העובדים יושבים שם מרותקים לחדשות! באתם להחזיר ציוד ולקבל את הדברים שלכם משמירת החפצים?״

״אה... כן, תודה,״ השיב יונתן. ״אבל... מה יש בחדשות? קרה משהו?״

״אתה מתכוון אם קרה משהו מאז ההתרסקות? לא עד כמה שידוע לי. אבל כולם מחכים לשמוע מה גילו שם.״

״התרסקות?״

״אתה רוצה להגיד לי ש... אה, הבנתי, הייתם בצלילה! לא הייתם עם טלפונים! הייתה התרסקות של... משהו, איפשהו באוקיינוס. הם לא יודעים מה זה. או שיודעים ולא מספרים. בינתיים יש בעיקר שמועות. אני בדרך כלל לא מתעניין כל כך בחדשות, וזה קרה רחוק מאוד מכאן... אבל תשמעו, נראה שזה משהו גדול.״